^א וכל זה איתא בחידושי הגר״ח על הרמב״ם (פרק ג מהלכות אישות הלי״ח).

^ב ולכאורה זה נגד דברי האבנ״מ (סימן לב סק״ד) דנקט דדעת האשה הויא דעת המתחייב דשטר דקידושין ולכן כו״ע מודים דבעינן דעתה בשעת עשיית השטר.

^ג ורק משכון הוי היוצא מן הכלל דיש התחייבות ושעבוד דחל על חפץ מסויים. עיין בזה לעיל (ח: בענין קידושין במשכון אות ג׳).

^ד ובשיעור אחר רבינו זצ״ל אמר דמשמע מהרמב״ם (פרק כב מהלכות מכירה הלט״ז) דבדרך כלל א״א להתחייב לתת חפצא מסויים.

^ה וע״ע בזה ברשימות שיעורים למסכת ב״ק (ח. תוד״ה כולן) ביתר אריכות.

^ו עיין בחידושי הגר״ח על הרמב״ם (פרק ג מהלכות עדות הל״ד). ועיין ברשימות שיעורים לב״ק (ח. בענין שטרות אות א׳)

^ז עיין בפנ״י (גיטין ג. ד״ה בדין הוא) דביאר בדעת רש״י דהדין דר״ל מבוסס על צירוף של החזקה דלא חציף איניש לזיופי וגם דהעדות הוא מילתא דעבידא לאגלויי.

^ח עיין בזה ברשימות שיעורים לשבועות (לב., מה:), וב״ק (סז.). אבל עיין בחידושי הגר״ח לשבועות מא. (הוצאת מישור) דהובא יסוד בשם הגרי״ז דשטרך בידי אינו משום ״ראיה והגדת עדות היא שלא נפרע עוד״ אלא דבמלוה בשטר יש תנאי דזכות הנאמנות דהויא זכות ממון תהא ביד המלוה. וגם עיין בקצוה״ח (סימן פז סקכ״ח) דהבין שטרך בידי הויא ״חזקה טובה דמהניא לאפקועי ממונא״.

^ט ולכאורה יש להקשות על ביאור רבינו זצ״ל בדעת ר״מ דקנין שטר הויא התפסת הראיה ביד הקונה, דהרי איתא בגמ׳ (לקמן מח.) דהמח׳ בין ר״מ ור״א שייך גם לשטר קידושין. ובשטר קידושין המקדש נותן השטר למתקדשת, אע״פ דהיא אינה ה״קונה״, וקשה לומר דזה הויא גדר דהתפסת הראיה ביד הקונה. וצ״ל דמסירת הראיה שבשטר לאשה מקדשה והוי דין מסוים בקידושין.

^י ועיין לקמן (אות טז) דיש שיטות בראשונים דנקטו דר״א סבר ע״מ כרתי בשטרי הלואה (תוס׳ גיטין כב: ד״ה ושטרות), ורבינו זצ״ל ביאר דלפי דעתם צ״ל דשטר עם שעבוד נכסים הויא שטר קנין על השעבודים. ויש להעיר דיסוד דרבינו זצ״ל מפורש להדיא בתוס׳ רי״ד (ב״ב עז.) וז״ל ואפי׳ לר״א דאמר עדי מסירה כרתי דע״כ לא אמר ר״א אלא בשטר העשוי׳ לקניי׳ כגון גט ושטר קידושין ושטר קרקע כשרוצה לקנות בשטר א״נ כשלוה ממנו וכתב לו שטר שאותו השטר קונה קרקעו של לוה לשיעבוד בההיא ודאי קאמר אע״פ שאין עליו עדים אלא שמסרו לו בפני עדים קנה אבל האי שט״ח דזבין לחברי׳ אינו עשוי אלא לראיה שבו וכיון שאינו מוסר לו המנה שהוא כתוב בו אלא גוף השטר אינו נקנה במסירה עד שיעשה לו שטר אחר עליו עכ״ל.

^כ היסוד הזה דעדות לקיום הדבר הוא דיכולת לברר לאחר זמן מבואר בקצוה״ח (סימן רמא סק״א).

^ל וע״ע ברשימות שיעורים ליבמות (ל:) דרבינו זצ״ל דן בחיקירה הזאת באריכות יותר.

^מ עיין בשיעורי הרב לגיטין (ד. בענין עדי מסירה בשטרי ממון) ובאמרי משה (סימן טז) בשם הגר״ח דהרמב״ם חולק על זה ואינו צריך עדים כדי לאשווי שטרא. אלא דבשטר קנין בדיני ממונות הרמב״ם (פרק א מהלכות מכירה הל״ז) לא הצריך עדים בכלל, ובגט הרמב״ם קישר בין הצורך לעדים לבין היתר האשה, והגר״ח זצ״ל דייק דהעדים נצרכים לקיום הדבר ולא לאשויי שטרא.

^נ ועיין ברשימות שיעורים ליבמות (ל:) דרבינו זצ״ל הציע עוד שני הסברים לשיטת רש״י: א) דגירושין אינו חב לאחריני (ועיין בזה באופן קצת שונה בריטב״א לקידושין סה: ד״ה ולענין שטר קידושין). ב) התורה עשתה את המגרש לבעל דבר בגירושין דיכול להיות הדעת המתחייב לאשווי גט. וע״ע שם באריכות.

^ס וי״ל כנ״ל בשיעורים דהתחייבות ממון יכולה לחול עפ״י דעת המתחייב בלי מעשה קנין וכדחזינן מדין כמה אתה נותן לבנך וכו׳ וגם בחייב אני לך מנה בשטר י״ל דההתחייבות חלה בדעת המתחייב בלבד, ובשטר בע״ח הוי שטר ראיה לקבוע שיש דעת מתחייב גמורה.

^ע ועוד יתכן דהודאת בע״ד דעלמא חלה רק בפני ב״ד או בפני ב׳ עדים. ולפי׳ צריכים ע״ח כדי שההודאת בע״ד תהיה הודאה בפני עדים דבלי זה ליכא הודאת בע״ד. וההודאת בע״ד חלה מדין ע״מ בשעת המסירה לאשוויה שטר קנין.

^פ וי״ל דהרי״ף ס״ל כר׳ אביגדור המובא במרדכי (סוף קידושין אות תסקט-תקע) דאין ליצור שטר ראיה בע״ח בגיטין ובקידושין מדחסרה דעת המתחייב דבעל דין כבדיני ממונות, ורק עיקר הגט עצמו יכול להעיד כשטר ראייה (ועיין בזה בשיעורים לקמן אות ו). ולפי׳ הרי״ף לא קבל ע״ח בגיטין כשטר ראיה בלבד בלי להיות שטר קנין. ומשו״ה הקשה קושייתו על ר״ת.

^צ ע״ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (ל:) ולב״ק (ח:).

^ק עיין לקמן דהר״ן הביא הצורך לחתימות לשמה כראיה לשיטת הרי״ף דגם ע״ח כרתי לפי ר״א. ובתוס׳ תירצו דבעצם אין צורך לחתימות לשמה אלא דגזרינן חתימה לשמה אטו כתיבה לשמה.

^ר עיין בזה ברשב״א (גיטין ד. ד״ה ואי בעית אימא) דכתב דלפי ר״א בעינן חתימה לשמה אפי׳ לשיטת התוס׳ דרק ע״מ כרתי וז״ל ונראה דמשו״ה קרי ליה מזוייף מתוכו משום דלדידיה כתיבה לשמה בעי וחתימתן של עדים מכלל כתיבת הגט היא דפעמים שאין כאן עידי מסירה וגט זה מתקיים בחותמיו וכשר אף לר׳ אלעזר דמימר אמרינן כיון שנתקיים בחותמיו לאו מזוייף הוא ובודאי כדין נמסר ליה בפני שנים וכדין נעשה לשמה ובתלוש ובשאר תקוני הגט וכיון דעידי חתימה משוו לה גט כשר בודאי מכלל כתיבת הגט הן עכ״ל. ועיין לקמן בשיטת הר״ן דרבינו זצ״ל הסתפק אם ניתן לבאר הצורך שהחתימות תהיו לשמה לפי ר״ת באופן הזה. דאולי אין בכלל מושג דלשמה בחתימות דרק פועלות בתורת ראיה.

^ש עיין בזה ביותר אריכות ברשימות שיעורים לשבועות (לב.).

^ת לפי רבינו זצ״ל יוצא דהגאון יכול לנקוט כמו ר״ת בשיטת ר״א דרק ע״מ כרתי ועדיין יש פסול דאורייתא דמזוייף מתוכו בחתימות. ורבינו זצ״ל אמר דזה מסתבר דהרי בפירושו לגמ׳ (פו:) דיש פסול דאורייתא דמזוייף מתוכו הרי נדחית הוכחת הרי״ף מהגמ׳ שם דאפי׳ לר״א גם ע״ח כרתי (עיין לעיל סוף אות ה). אבל עיין בברכת שמואל (גיטין סוף סימן יב) דביאר שיטת הגאון באופן דומה לרבינו זצ״ל – דהע״ח הוו חלק דגוף השטר – אבל נקט דזה שייך רק אם הגאון סובר דגם ע״ח כרתי לפי ר״א. ודו״ק.

^א ונראה להוסיף ביאור דכשיש עד א׳ חתום אזי צורת השטר מוכיחה דיש בו חלות עדות וא״כ י״ל דכתב יד הסופר ג״כ נחשב לעדות, משא״כ בדליכא עד א׳ כלל דאזי אין מוכח כלל שכתב יד הסופר הוי עדות.

^ב וכבר הבאנו לעיל דרבינו זצ״ל נסתפק אם ניתן לומר דיש צורך בלשמה בחתימות דרק נצרכות לראיה, דאולי כל המושג דלשמה רק שייך בדברים שמהווים חלק דהמעשה גירושין.

^ג ורבינו זצ״ל ביאר דיש שני דרכים להבין קושיית הר״ן ״שאם היה קונה בממון למה לא תכרות בגיטין״. די״ל דהר״ן מקשה דכמו דהודאת בע״ד דניתן לבירור לאחר זמן ע״י הע״ח מועיל בשטר קנין דממון, כמו״כ ראוי להועיל בגיטין. ואז צ״ל דהר״ן נקט דהודאת בע״ד אינו מופקע מגירושין כמו שכתבנו למעלה בסוגיית גט בכתב ידו. אבל עוד יש לפרש ע״פ שיטת הר״ן לקמן דאפי׳ בלי ההודאת בע״ד, הע״ח עצמם הן הן הע״מ מכיון דלאחר זמן הם מבררים דהגט נמסר מיד האיש ליד האשה כדת וכדין.

^ד וכן הקשה האבן האזל (פרק ג מהלכות עדות הל״ד ד״ה ובמה שביארנו).

^ה אמנם עיין לעיל בשיעורים דרבינו זצ״ל נסתפק דאולי אפי׳ לפי ר״ת דהע״ח רק הוו בתורת ראיה בעלמא, מכיון דהם משולבים בגופו של גט יש צורך בחתימות לשמה.

^ו ונראה להוסיף דלכאורה שיטת הר״ן מאד מובן ע״פ היסוד דהגר״ח זצ״ל בעדות שבשטר, דהשטר יכול להעיד בדין עדות על דברים שהעדים עצמם לא ראו בכלל. ולפי זה, מסתבר לנקוט כמו הר״ן, דהע״ח ע״י השטר מעידים בתורת עדות שבשטר.

^ז ויש להעיר ממה שביאר רבינו זצ״ל ברשימות שיעורים לשבועות (לב.) דלפי הרמב״ם יש להודאת בע״ד כח הבירור של עדות אבל אינו חפצא של עדות. עיי״ש דרבינו זצ״ל ביאר לפי זה למה שטר בעד א׳ הויא חפצא של שטר לפי הרמב״ם לעומת שטר בכתב ידו דאינה חפצא של שטר לכמה נפק״מ.

^ח קושיית הגמ׳ משווה עדי מסירה עם הוחזק כתב ידו בב״ד ולכ׳ ההשוואה הזאת אינה פשוטה. ועיין בהמשך דרבינו זצ״ל ביאר את הנקודה הזאת.

^ט עיין בקצוה״ח (סימן סו סק״כ) דהוכיח מכמה מקומות דשטר חוב הוי שטר קנין. גם עיין בתוס׳ רי״ד (גיטין כ: בסוף העמוד).

^י עיין בבית יוסף (חו״מ סימן קצא סק״ג) דהביא מח׳ ראשונים אם שטר בלשון עבר מהני לשטר קנין או לא.

^כ לכאורה משמע מזה כדעת בעל חפץ חיים (לעיל אות ב) ששטר בע״מ בלבד יכול להיות שטר ראייה כשהכתב הוי כתב שאינו יכול להזדייף והע״מ מכירים את השטר והכתב.

^ל עיין בזה בתוס׳ (כתובות צד. ד״ה שני שטרות) דהשטר רק מוכח מתוכו בסוף היום.

^מ והוא חידוש דהשעבודים חלים מחמת ב׳ שטרות – בשטר דע״מ המהווה שטר קנין ובשטר השני שחתמו עליו דהוי שטר ראייה. ולכאורה לפי רבינו זצ״ל בשעת החתימה בשטר הב׳ הקנין חל למפרע משעת מסירת השטר הא׳ בפני הע״מ.

^נ וצ״ע למה בעינן שני הדברים – כתב יד דלוה וגם ע״ח, דלכאורה שטר חוב ראוי להיות כשר לכל הפחות בע״ח לבד. ורבינו זצ״ל ביאר דהרמב״ם איירי במקרה דהלוה כתב השטר חוב בגוף ראשון. והיינו חושבים דחתימות עדים לא מהני בשטר כזה כי הלשון ״אני פלוני לויתי מפלוני״ אינו יכול להיות לשון עדות לעדים שחתמו. וקמ״ל דאעפ״כ זה נחשב כשטר חוב עם עדים דגובה מנכסים משועבדים. ורבינו זצ״ל הוסיף ואמר בנוסח קצת אחר דיש הו״א דגוף השטר אינו יכול להיות ב׳ דברים ביחד – שטר בכתב ידו דנחשב כהודאת בע״ד וגם עדות בכתב מדעת המתחייב. והרמב״ם בא ללמד דאע״פ דכבר יש לשטר הזה דין דשטר בכתב ידו, עדיין אפשר לחול בו הדין דעדות בכתב ע״י החתימות.

^ס עיין ברשימות שיעורים ליבמות (לא: בענין שטרות אות ו) למהלך דומה אבל שונה לביאור דברי הרמב״ם. דשם ביאר דשטר בכתב ידו הוי שטר ראייה ולא שטר קנין לגבי קנין שעבודים וצריך שטר בע״מ לעשות הקנין וכתב ידו לעשות שטר ראייה. אך צ״ע מ״ש קנין שעבוד מקנין בעין דהרמב״ם פסק דשטר בכתב ידו בלבד קונה חפצא בעין (פ״א מהל׳ מכירה הל״ז) וצ״ע. וי״ל דשטר חוב צ״ל עם קול, ויש קול רק בעדים ולא בכתב ידו בלבד.

^ע ולכאורה קנין השעבודים חל למפרע משעת מסירת השטר ולא משעת שהוחזק כתב ידו בבי״ד.

^פ ועיין לקמן בשיעורים (אות יד) דבאמת לפי הרמב״ן בעינן מוכח מתוכו לגבי כתב שאינו יכול להזדייף כי לגבי חשש זיוף אין תפיסת בעל השטר יכול להשלים הראיה.

^צ עיין בתומים (סימן נ סק״א) דדחק לומר דהגמ׳ קאי רק לפי ר״א דלא בעי מוכח מתוכו.

^ק והשווה לשו״ת חתם סופר (אה״ע חלק ב סימן יב) דביאר שיטת הרמב״ן וז״ל הוה שפיר מוכח מתוכו דתפיסתו שבידו מוכיח דהוא הוא דמה שביד אדם הוא שלו עכ״ל.

^ר רבינו זצ״ל ביאר דגדר הדין דעדיו בחתומיו זכין לו הוא דכיון דקנין שטר נעשית ע״י הראיה שבו (כמש״כ לעיל), הקנין חל מהזמן דהעדות שבשטר מתחיל, דהיינו משעת החתימה. אלא דבעינן לחכות עד שעת המסירה דנשלם הראיה שבשטר ע״י תפיסת בעל השטר ואז הקנין חל למפרע מתחילת ההגדה. והמ״ד דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו נקט דמכיון דהראיה רק נשלם משעת המסירה הקנין חל רק מאז. ולפי זה פשיטא דלא אמרינן עדיו בחותמיו זכין לו בגט אשה כדי דהגירושין תחול למפרע משעת החתימה, דהרי הגירושין חל ע״י מעשה הנתינה עצמה ולא דהמסירה הויא רק דרך להשלים הראיה שבו. וזה בניגוד לתוס׳ (ב״מ יט. ד״ה וליחוש) דביארו דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו בגט אשה בגלל דחוב הוא לה.
אבל יש להקשות דאם זה הפשט בעדיו בחתומיו זכין לו, למה הגמ׳ (ב״מ יט.) קובעת דהדין דעדיו בחומתיו זכין לו קיים רק היכא דהקנין הויא זכות בעד הקונה, אבל לפי המ״ד דחוב הוא לעבד לצאת לחרות לא אמרינן עדיו בחותמיו זכין לו. דבשלמא אם עדיו בחתומיו זכין לו קשור לדין דזכין לאדם שלא בפניו, אזי תליית הגמ׳ שפיר מובנת. אבל לפי הפשט הנ״ל דקנין שטר חל ע״י הראיה שבו דמתחיל משעת החתימה, למה זה תלוי בזכות או חוב.
ורבינו זצ״ל תירץ ע״פ הגמ׳ בב״מ (יב.) דחצר משום שליחות לא מהני בגט בע״כ דאשה משום אין חבין לאדם שלא בפניו. ולכן חצר בציור כזה מועיל רק מדין יד. והפשט בזה הוא דאם חצר מדין שליחות איתרבאי אזי האשה עצמה אינה עושה המעשה דקבלת הגט אלא דמעשה הקבלה נעשית ע״י שלוחה החצר, ואז הגירושין חלין ממילא. ובקנין דחל ממילא יש לנו הכלל דאין חבין לאדם שלא בפניו, דהיינו דבעינן דהקונה עצמו ישתתף במעשה הקנין. ולכן חצר משום שליח אינו מועיל לגט אשה בע״כ. וכמו כן יש לפרש הגמ׳ לקמן בב״מ (יט.) דקנין שטר לפי המ״ד עדיו בחתומיו זכין לו חל ממילא ע״י העדות דהחתימות בלי מעשה קנין של הקונה. ומכיון דהקונה אינו משתתף במעשה קנין, שייך הכלל דאין חבין לאדם שלא בפניו – לאו משום דעדיו בחתומיו זכין לו תלוי בזכין לאדם שלא בפניו, אלא משום דין יותר כללי דכל קנין דחל ממילא בעינן דהקונה בעצמו יתרצה בזה, דהיינו כשיש לו בזה זכות ולא חובה.
ורבינו זצ״ל המשיך והקשה דבעצם כל הסוגיא שם בב״מ קשה כי איך אפשר לומר דעדיו בחתומיו זכין לו שייך לשחרור עבד. הרי כבר ביארנו דלגבי גט אשה לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו כי הקנין חל ע״י המעשה נתינה ולא ע״י הראיה שבו. ומכיון דאנו לומדים שטר שחרור מגט אשה גם בשטר שחרור הקנין חל ע״י מעשה הנתינה ולא ע״י הראיה שבו. וא״כ היאך שייך לומר דלאחר המסירה הקנין חל למפרע משעת החתימה. ורבינו זצ״ל נשאר בצ״ע.

^ש וכן הקשה בקובץ ביאורים לגיטין (אות נח) ונשאר בצ״ע.

^ת ולכאורה ביאור החילוק בין הזמן לבין השמות הוא דהשמות הוו חלק מגופו של גט ולכן בעינן מוכח מתוך הגט עצמו, לעומת הזמן דאינו חלק מעצם חפצא דגט ולכן סגי במוכח מתוכו ע״י תפיסת בעל השטר.

^א יש לעיין בדעת התוס׳ האם לאחר נתינת שטר קנין בלי שעות המקנה יכול לחזור בו או לא. ועיין ברשב״א (ב״ב לה. ד״ה ופרקינן) שביאר בדעת התוס׳ דבאמת הקנין אינו חל עד סוף היום והמקנה יכול לחזור בו, וז״ל וזו אינה קושיא כ״כ דאין הכי נמי לר״מ דלא קנה מכח השטר אלא משעה שמוכיח מתוך השטר, וזה מתברר בגיטין פ״ב (כד:) גבי היו לו שתי נשים ששמותיהן שוין דלר״מ דאמר עידי חתימה כרתי אי אפשר לגרש את אחת מהן אלא א״כ יכתוב אבות או ישלש שיוודע מתוכו של גט איזו המתגרשת ואע״פ שהעדים החתומין על הגט מעידין שזו היא שגירש ולשם זו נכתב, והטעם כמו שאמרנו דכיון דלר״מ עידי חתימה בלחוד כרתי הא אין הכל תלוי אלא במה שמוכיח מתוך השטר עכ״ל. לפי ביאור הרשב״א בדעת התוס׳ יוצא דהר״ן הויא דעת ממוצעת בין התוס׳ והרמב״ן. דלפי התוס׳, עצם הקנין אינו חל עד סוף היום והמקנה עוד יכול לחזור בו. לפי הרמב״ן מסירת השטר קונה כל כך דאפי׳ כתיבת ומסירת שטר שני אינו מגרע מהקנין דהראשון. והר״ן נקט דלאחר מסירת שטר קנין המקנה אינו יכול לחזור בו, אבל כתיבת ומסירת שטר שני מגרע הקנין דהראשון והדין הוי יחלוקו. ורבינו זצ״ל הקשה על הר״ן מאי שנא כתיבת ומסירת שטר שני מסתם לחזור בו מהקנין.

^ב ולכאורה זה צ״ע דלפי ביאור רבינו זצ״ל לעיל כל הטעם דהקנין חל משעת החתימות הוא בגלל דזה גורם העדות בכתב והעדים (הראיה) גורמים את הקנין. וכל זה רק שייך לר״מ דע״ח כרתי. אבל רבינו זצ״ל ביאר למעלה דלפי ר״א קנין שטר תלוי אך ורק במעשה מסירה וצ״ע.

^ג והשווה לדעת הרמב״ם (מובא לעיל אות י׳) דע״מ מהני בשטר חוב אבל רק בדבר שאינו יכול להזדייף.

^ד בענין גדר שטר שעבוד, רבינו זצ״ל ציין לדברי הרמב״ן (ספר הזכות מז.) בביאור הסוגיא בב״ב (קעה:) דפירש ״דמשעת כתיבה הוא דשעבד נפשיה״ וז״ל שכתב לו הריני חייב לך מנה שלויתי ממך בשטר זה והעמיד עליו עדים ומסרו בפניהם עכ״ל.

^ה פשטות הסוגיא והתוס׳ מורה כשיטת בעל ח״ח (לעיל אות ב) דאף שטר בע״מ יכול לשמש כשטר ראייה ולפי׳ יש צורך לחד מ״ד בכתב שאינו יכול להזדייף. ורבינו זצ״ל פירש הסוגיא לשיטתו דשטר בע״מ אינו שטר ראייה אלא שטר קנין בלבד.

^ו רבינו זצ״ל אזיל אליבא דפירוש רש״י (ד״ה אמר קרא) דרב יוחנן מצטט הפסוק מדברים. אבל התוס׳ ר״י הזקן חולק על זה וסובר דר׳ יוחנן לומד קידושי ביאה מהפסוק בבראשית דאבימלך. ולפי זה יש קשר הדוק בין אישות דבני נח ונישואין ע״י ביאה.

^ז רבינו זצ״ל לא ציין לגמ׳ אבל לכאורה הוא התכוון לסוגיא בכתובות (מח:) וז״ל מאי נשואה אילימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה עכ״ל. ולפי רבינו זצ״ל נראה דקביעת הגמ׳ דנשואה היינו בעולה נלמדת מהפסוק דבעולת בעל.

^ח ועיין בפנ״י (ד״ה ולולי דמסתפינא) דבאמת מבאר דההו״א קאי רק על מעשה היעוד לבסוף ולא על הקנין דשפחות בתחילה. אבל הוא מודה דפירושו הוא מחודש.

^ט אמנם השווה לדברי רבינו זצ״ל בשיעורים לקמן (דף יח: בענין גדר יעוד, אות ה) דביאר שיטת רבי יוסי ברבי יהודה באופן אחר.

^י ועיין ברמב״ן (יט. ד״ה ורב נחמן בר יצחק) דכבר הקשה קושיית רבינו זצ״ל על המשל אבל תירץ דהוא לדבריכם דחכמים וז״ל וקשיא לי למאן דאמר לאו לקדושין ניתנו היכי תניא לקמן משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים, והרי לא קדשה מעתה כלל ולא נתן לאביה כלום אלא בתורת שפחות, איכא למימר התם ר׳ יוסי הוא דקאמר להו לרבנן, לדידכו דקא אמריתו אם רצה ליעד מייעד אי אפשר, שאפי׳ נתן לה בתורת קדושין אינו אלא כאומר לאחר שלשים יום שאם בא אחר וקדשה מקודשת לשני ולא זכתו בה תורה מעכשיו עכ״ל. אמנם לפי רבינו זצ״ל המשל הוא אליבא דשיטת רבי יוסי עצמו והמשל דמעשה קידושין לאחר ל׳ מדוייק מאד.

^כ והשווה לדברי רבינו זצ״ל בשיעורים לקמן (יד: ד״ה אשכחן אמה העבריה, הואיל ומיקדשה בכסף מיקניא בכסף).

^ל וע״ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה:).